What's the Story?
מאחורי כל גרפיקה יש סיפור, שמתאר היבט או הלך רוח בתקופה שאנחנו עוברים
Kidsrael
בעוד לילה שבו המחשבות על הילדים החטופים והמשפחות שמחכות להם בארץ לא אפשרו להירדם, נוצר קו המתאר של מדינת ישראל כמורכב מכל אותם 32 ילדים, שבזמנו ידענו שנמצאים שם. התוצאה הביעה את מה שמילים אולי לא תמיד יכולות לחדד מספיק: אנחנו לא נהיה אותו הדבר עד שכל הילדים שלנו יחזרו הביתה בשלום.
הפסיכולוגיה החיובית מאמינה, שבהיעדר יכולת שליטה על מה שקורה סביבנו, כל שנותר לנו הוא 'לנתב את האנרגיה' ואת המחשבות שלנו לעבר אותו כיוון שאנחנו מייחלים אליו.
חוסר האונים אל מול המחשבה המבעיתה על ילדים רכים שנמצאים בשבי החמאס הוביל ליצירה הזו: ההבנה היתה שכל שאפשר באמת לעשות, הוא לנסות לקדם מחשבה שתיצור מציאות - לכל הפחות על הנייר. מתוך תקווה ואמונה, שהיא תצטרף לשאר תפילות העם לשובם לשלום
של הילדים לישראל.
Hurt Me Not (?)
"נומי פרח" מביעה את ההבנה שכבר אין פרחים מוגנים. היא מביעה את הבנאליות של הרוע ואת האקראיות המדהימה שלו. היא טומנת בחובה את ההבנה הבלתי נסבלת שרוע שכזה יכול לפגוש כל אחד ואחת מאיתנו; את כך שהמוגנות שלנו היא מקרית בלבד. היא מביעה את זה שאפילו פרחים בשיא פריחתם אפשר לגדוע ולקרוע, ללא כל הגנה.
בהדהוד המשחק המוכר ‘אוהב-אותי-לא-אוהב-אותי’,
hurt me hurt me not (בעברית, ‘נומי פרח’)
מביעה עד כמה הכל נהיה עקום; חומות ההגנה קרסו, והתמימות האופיינית לילדות נהרסה באכזריות. זוהי למעשה הגרפיקה היחידה ששמה שונה בעברית.
לא ניתן היה להתעלם מעוצמת המילים בבחירת השם לאיור הזה: "נומי פרח, נומי / נומי, ילדה קטנה" - המילים האלה של יהודה פוליקר, נכתבו כדי לתאר את היגון והאבסורד שנראה שהיו שייכים לתקופת זמן אחרת; שואת היהודים באירופה.
תקופה בה האנושות הייתה עדה לגדיעתם של פרחים, ילדים רכים, כניצנים או בשיא פריחתם. וזה, בדיוק מה שקרה לכל אותן ילדות ונערות -
בקיבוצים, בנובה. רק שהשנה היא, 2023.
שם, בעפר ותכלת / חלקת שלום ישנה"
נומי פרח, נומי / נומי ילדה קטנה
את החיים לקחו לך / הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך / בעיניים יבשות
את חיוכך, תינוקת / קברו באדמה
"איך צומח שקט / מתוך המהומה
יהודה פוליקר-
State of Heart
מצב הלב” (State of Heart) מבטאת את הלך הרוח והמיינדסט של העם שלנו. אנחנו מאוחדים בסולידריות בלתי מתפשרת, ונשארים חזקים למרות הסדקים הכואבים והבלתי נמנעים שנפערים בלב שלנו.
העסקה שלנו עם השטן היתה ברורה: כל הנשים והילדים הישראלים החפים מפשע ישוחררו בפעימות הראשונות של עסקת חילופי החטופים בטרוריסטים. ב-30 לדצמבר, לאחר ששוחררו כמעט כל הילדים וחלק מהנשים שהוחזקו כבני ערובה, עיני כולנו נישאו בתקווה לראות אם האחים אריאל (4) וכפיר (11) ביבס, ואמם שירי, חוזרים הביתה. הבעתה בעיניה של שירי כשהיא מחבקת אליה את שני הג’ינג’ים הקטנים שלה בעודם נחטפים מביתם ב-7 לאוקטובר, הפכה לאחד הסמלים האיקוניים ביותר של הטרגדיה הלאומית שלנו. כולנו הצטרפנו לתפילות לחזרתם לשלום,
נאחזים בחוט התקווה שהם ישובו, כפי שהובטח.
אבל לשטן לא אכפת מעסקאות והבטחות. תוך שהוא משתמש בטרור הפסיכולוגי האכזרי ביותר, חמאס עדיין מחזיק את ירדן, שירי, אריאל וכפיר ביבס בתנאים לא ידועים.
הלב שלנו כתום וכואב עם בני משפחתם.
UNbelievable
60 יום. חודשיים שלמים לקח לארגון הנשים של האו”ם לגנות את האלימות המינית המזוויעה של מחבלי חמאס נגד נשים ישראליות. העדויות של הנשים שלנו על התקיפות שעברו מוטלות בספק ע”י גורמי מפתח בקהילה הבינלאומית, באופן שמונע מהן את התיקוף והאמפתיה הכל-כך הכרחיים לתהליך הריפוי שלהן. המוסר הכפול שמפגין האו”ם והטענה האבסורדית שמדובר ב”פייק ניוז” למרות עדויות חותכות, הם דבר פשוט בלתי יאומן.
ככל שמדובר בנשים יהודיות וישראליות, רבים בקהילה הבינלאומית בוחרים שלא לראות, לא לשמוע,
ואולי, הגרוע ביותר,
בוחרים שלא להגיב.
אבל אנחנו לא נשתוק, ונזעק את צעקתן של כל מי שהופקעה ממנה הזכות הבסיסית להשמיע ולהישמע.
State of Emergency
"מצב חירום", State of Emergency, מבטא בדיוק את זה: המדינה שלנו נתונה במצב חירום. עד כדי כך, שאזרח חף מפשע שניסה לעצור פיגוע טרור אכזרי נורה למוות, כשכוחות הביטחון חשבו בטעות שהוא מחבל בעצמו.
“מצב חירום” נוצר ב-1 לדצמבר, לזכרו של יובל דורון קסלטמן שניטרל באומץ שני מחבלים שתקפו אזרחים חפים מפשע בירושלים. יובל הקריב את חייו ובכך מנע תוצאות הרסניות הרבה יותר. הערפול שאופף את חקירת נסיבות מותו של יובל, ברקע מבצע ההתחמשות האזרחי נוכח הפגיעה האנושה בתחושת הביטחון האישי של אזרחי ואזרחיות ישראל,
מדגיש בדיוק את זה:
המדינה שלנו נמצאת במצב חירום.
ביטחוני, פוליטי, וחברתי.
Feminisemite
נראה שבשנת 2023, היותן של נשים אנטישמיות גובר על היותן פמיניסטיות. בעוד שארגוני נשים בינלאומיים הביעו דאגה עקבית כלפי מצבן ההומנטירי של הנשים בעזה (ובצדק) - הן נותרו בשתיקה רועמת נוכח הזוועות שהמיט ארגון הטרור חמאס על נשים יהודיות וישראליות, תוך המנעות מכל נקיטת עמדה כלשהי לגבי האלימות המינית שסבלו ממנה.
רק לאחר חודשיים של תחינה והצגת שורת ראיות שלא מותירה מקום לספק, נאות ארגון הנשים של האו"ם להוציא הודעת גינוי לקונית לאירועי הטבח ולפגיעה בנשים ישראליות.
המוסר הכפול של העולם המערבי הנכיח את מה ששנים של שיעורי היסטוריה על השואה בבית ספר לא הצליחו ללמד. עכשיו, אני סוף סוף מבינה איך ייתכן שהעולם עמד מנגד.
יש רק הגדרה אחת שניתן לתת לחוסר היכולת לגנות אלימות מגדרית מצד נשים עצמן על רקע מוצא אתני: אנטישמיות.
היומרה להיקרא פמיניסטיות לצד הסלקטיביות המקוממת הזו, מזמינה הגדרה אחרת לצביעות הזו: פמינטשמיות.
SheIsrael
שיזראל היא הקטליזטור של המיזם הזה.
כששיתפתי את הגרפיקה הזו ברשתות החברתיות שלי, נדהמתי ממידת ההזדהות שהיא עוררה ומהעוצמות בהן הגיבו לה נשים רבות - רובן בכלל נשים שאני לא מכירה באופן אישי. שיזראל היא עוצמה ופגיעות - בדיוק כמונו, נשים ישראליות. במקור, היא נוצרה תוך שילוב של שני רעיונות: מצד אחד, היא מביעה עד כמה החוסן שלנו כמדינה וכעם תלוי גם, ובאופן שווה, בקיומן של נשים חזקות בחזית ובעורף כאחת.
מצד שני, היא יוצאת נגד העלמת העין של הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארגוני הנשים העולמיים, שהפגינו המנעות צורמת מגינוי האלימות שחוו נשים ישראליות.
כדרכה היפה של אומנות, השיתוף של שיזראל ברשתות החברתיות הביא נשים נוספות להציע את ההבנה שלהן את האיור: יש מי שראו בו אישה שמנסה להגן על עצמה, יש מי שרואות בו אישה שמגנה על המדינה; אישה אחת זיהתה את המילה "לנצור" בקווי האיור, ויש מי שגם קעקעו אותו על גופן.
עוצמה נשית הלכה למעשה.